מדור מאמרים תורניים
התפתחותו של סידור התפלה
הרב אברהם דוידוביץ
05/11/2009

 התפתחותו של סידור התפילה

 

מזמן מתן תורה ואילך (1312 לפנה"ס)

 

האדם התפלל מאז היותו על האדמה. היתה זו תפילה ספונטנית, ללא נוסח כתוב, ללא הגבלת זמן או מספר פעמים ביום. כך היו הדברים גם בעם ישראל לאחר מתן תורה. כך כותב הרמב"ם (ר' משה בן מימון, המאה ה-12):[1]

 

מצוות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר "ועבדתם את ה' אלוהיכם". מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה, שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם". אמרו חכמים "אי זו היא עבודה שבלב? זו תפילה", ואין מניין התפילות מן התורה, ואין משנה התפילה הזאת מן התורה, ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה... חיוב מצווה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כוחו. אם היה רגיל, מרבה בתחינה ובקשה ואם היה ערל שפתים, מדבר כפי יכולתו ובכל עת שירצה, וכן מניין התפילות כל אחד כפי יכולתו, יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש מתפללין פעמים הרבה, והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה, וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא.

 

לעומת זאת, לדעת ה'מדרש תנחומא'[2](לר' תנחומא בר אבא, חי בסוף המאה ה-4, דור חמישי ל'אמוראי' ארץ ישראל) משה תיקן את חובת התפילה שלוש פעמים ביום:

 

צפה משה שבהמ"ק עתיד ליחרב, וביכורים עתידין לִפסק, עמד והתקין להם לישראל שיהו מתפללין שלש פעמים בכל יום, שחביבה תפילה לפני הקב"ה ממאה מעשים טובים.

 

בזמן בית המקדש הראשון (מ-960 לפנה"ס ואילך)

 

במשנה מוזכרת תפילת 'קריאת שמע' כחלק מתפילות הכהנים בבית המקדש. תפילת 'קריאת שמע' איננה יצירה חדשה אלא כוללת בתוכה שלוש פרשות מהתורה: 'שמע' (דברים ו ד-ט), 'והיה אם שמוע' (דברים יא יג-כב), 'ויאמר' – פרשת ציצית (במדבר טז לז-מא):

 

אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והן ברכו, קראו עשרת הדברים ('עשרת הדברות' שהיו באותה תקופה חלק מ'קריאת שמע'), 'שמע', 'והיה אם שמוע', 'ויאמר'. ברכו את העם שלש ברכות, 'אמת ויציב' ועבודה וברכות כהנים, ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא.[3]

 

דברי המשנה הבאים המתייחסים למחויבים ב'קריאת שמע' ולקביעת תחילת זמן הקריאה לפי תחילת אכילת תרומה ע"י הכהנים שנטהרו מטומאתם בזמן בית המקדש מלמדים כי כל ישראל נהגו לקרוא 'קריאת שמע' כבר בתקופת הבית.

 

מאימתי קורין את שמע בערבית? משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן.[4]

 

לפי מסורת המתוארת בספר 'תשובות הגאונים'[5](מאות 11-7), בתקופת בית המקדש הראשון תפילת 'קריאת שמע' וחלק מברכות תפילת 'שמונה עשרה' המוזכרות כתפילות הכהנים, היו נחלת כלל ישראל.

 

וששאלת הא דאמר (זה שאמר) ר' חייא בר אבא אמר (בשם) ר' יוחנן: אנשי כנסת הגדולה תיקנו להן לישראל ברכות ותפלות. מקמי הכין (מלפני כן) בבית (בזמן בית המקדש ה) ראשון היכי הוו עבדי ומאי הויא צלותיהו (מה עשו ומה היתה תפילתם)? כך שמענו, שלא היה להן בתפילה בבית ראשון אלא ברכות אבות וגבורות וקדושת השם, והן שלש ראשונות. ועבודה וברכת כהנים לבסוף, אחר שמברכין על המאורות וקוראין עשרת הדברים ('עשרת הדברות' שהיו באותה תקופה חלק מ'קריאת שמע') וקורין שמע והיה אם שמוע ומזכירין יציאת מצרים בפרשת ויאמר ומברכין אחת לאחריה על גאולת ישראל ב'אמת ויציב'. ושאר ברכות של תפילות בבית שני תקנום הנביאים ואנשי כנסת הגדולה. וכך היה מנהג מקדש גם בבית שני (שהתפללו את שלוש הברכות הראשונות, עבודה וברכת כהנים) דתנן: אמר להן הממונה ברכו ברכה אחת והן ברכו, וקראו עשרת הדברים שמע והיה אם שמע ויאמר וברכו שלש ברכות ואמת ויציב ועבדה וברכת כהנים.

 

עליית עזרא (450 לפנה"ס)

 

לפי דבריהם של התלמודים הירושלמי והבבלי, עזרא ובית דינו תיקנו את הברכות בתפילת 'שמונה עשרה', הרכבן וסדרן. שלוש הברכות הראשונות של תפילת 'שמונה עשרה' עוסקות בשבחו של 'הקדוש ברוך הוא', שלוש האחרונות עוסקות בהודאה על חסדיו ואילו שתים-עשרה הברכות האמצעיות מתמקדות בבקשות האדם לבוראו לפי הנושאים שעזרא ובית דינו – אותם מאה ועשרים זקנים שכונו 'אנשי כנסת הגדולה' – ראו כמרכזיים.

 

אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפילות קדושות והבדלות.[6]

 

אמר רבי יוחנן, ואמרי לה במתניתא תנא (בברייתא [משניות חיצוניות שאינן מופיעות בתוך 'שישה סדרי משנה'] למדנו): מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר.[7]

 

אמר ר' ירמיה מאה ועשרים זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים התקינו את התפילה הזאת (תפילת 'שמונה עשרה').[8]

 

נחלקו החוקרים[9] האם תקנתם של עזרא ובית דינו היתה קביעתו של הנוסח הסופי של ברכות 'שמונה עשרה', או רק קביעת תוכן הברכה, נוסח פתיחת הברכות וסיומן.

 

מדברי הרמב"ם[10](ר' משה בן מימון, המאה ה-12) המתאר את הסיבה לתקנתם של 'אנשי כנסת הגדולה', משתמע שתקנתם כללה את ניסוחן הסופי של הברכות:

 

כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים, ואותן הבנים נתבלבלו שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה, וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש, שנאמר 'ובניהם חצי מדבר אשדודית וגו' ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם'. ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש עד שיערבו עמה לשונות אחרות, וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר, שלש ראשונות שבח לה' ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן, כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תְּפִלַת אלו העלגים תְּפִלָה שלימה כתְּפִלַת בעלי הלשון הצחה, ומפני עניין זה תקנו כל הברכות והתְּפִלוֹת מסודרות בפי כל ישראל כדי שיהא עניין כל ברכה ערוך בפי העלג.

 

שונה דעתו של הרשב"א[11](ר' שלמה בן אדרת, המאה ה-13). לדעתו תקנתם של 'אנשי כנסת הגדולה' כללה את תוכן הברכות, נוסח פתיחת הברכות וסיומן אך לא את נוסחן הסופי.

 

ונראה לי דמאי דקתני (מה שלמדנו) מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך, מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, לאו למימרא (לא לומר) שאינו רשאי לקצר ולהאריך בנוסח הברכה כלומר לרבות ולמעט במלותיה, דאם כן, היה להם לתקן נוסח כל ברכה וברכה במלות מנויות ובעניינים ידועים ולהשמיענו כל ברכה וברכה בנוסחתה, וזה לא מצינו בשום מקום... ולא עוד אלא שבפירוש אמרו בי"ח (שמונה עשרה) של תפילה (עבודה זרה ח, א): שאִלו רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מעין הברכה מוסיף.

 

הוכחות רבות לדעה זו במקורות התלמודיים כגון:

 

מעשה בתלמיד אחד שעבר (עבר לפני התיבה – היה 'שליח ציבור') לפני ר' אליעזר וקיצר בברכותיו, אמרו לו תלמידיו: רבי ראית פלוני שקיצר בברכותיו? והיו מלעיגין עליו ואומרים עליו תלמיד חכם קצרן הוא זה, אמר להם (ר' אליעזר) לא קצר זה יותר ממשה שנאמר: אל נא רפא נא לה (במדבר יב יג). שוב מעשה בתלמיד אחד שעבר לפני ר' אליעזר והיה מאריך בברכותיו. אמרו לו תלמידיו, רבי ראית זה שהאריך בברכותיו? והיו אומרין עליו תלמיד חכם מארכן הוא זה, אמר להם: לא האריך זה יותר ממשה שנאמר: ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום וגו' (דברים ט כה), שהיה אומר (ר' אליעזר): יש שעה לקצר ויש שעה להאריך.[12]

 

לו היה נוסח שתיקנו 'אנשי כנסת הגדולה', לא היה מקום להאריך או לקצר.

 

תפילות הדומות בתוכנן לברכות תפילת 'שמונה עשרה' שימשו את עם ישראל עוד לפני תקופת עזרא. תפילות כאלו נמצאו במגילות מדבר יהודה ובספר 'בן סירא'. תִאֲרוכן של המגילות ושל ספר 'בן סירא' הוא בסביבות 200 לפני הספירה, דהיינו לאחר תקופת עזרא (450 לפנה"ס), אך נראה כי התפילות המופיעות בהן קדומות יותר.[13]

 

אף-על-פי שבימי בית שני עדיין לא היתה אורתודוקסיה כזו שהתפתחה אצל הפרושים לאחר חורבן בית שני, קיימות היו נורמות באורח חיים ובעבודת האלוהים שהיו נחלתם המשותפת של הזרמים ביהדות של ימי בית שני.[14]

ניתן לסכם ולומר שבכת קומראן רווחו מנהגים הידועים לנו מההלכה הפרושית, אך למעשה היו מעוגנים ביהדות בימי בית שני כולה.[15]

 

פועלם של 'אנשי כנסת הגדולה' היה לברור מתוך כל התפילות והברכות את שמונה-עשרה הברכות שייכנסו לתפילה ולקבוע מה יהא סדרן. תקנתם זו של 'אנשי כנסת הגדולה' כנראה לא נתקבלה בעם כפסיקה מוחלטת מחייבת.[16]

 

לאחר חורבן בית המקדש השני (50 לספירה)

 

התלמוד מספר על שמעון הפקולי שסידר את תפילת 'שמונה עשרה' בפני רבן גמליאל נשיא הסנהדרין ביבנה ועל התקנה שבעקבותיה נקבע האיסור להוסיף ברכות:

 

תפלה (תפילת 'שמונה עשרה') מנא לן (מנין לנו)? דתניא (שלמדנו): שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר רבי יוחנן, ואמרי לה במתניתא תנא (ויש האומרים, בברייתא – משנה חיצונית – למדנו): מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר... וכי מאחר דמאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים, תקנו תפלה על הסדר, שמעון הפקולי מאי הסדיר? –  שכחום וחזר וסדרום, מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא (אסור להוסיף על המוזכר בברכות 'שמונה עשרה').[17]

 

הסיבה שהביאה את רבן גמליאל וחכמי דורו לסדר את התפילות ולקבוע את תוכנן הסופי היתה כנראה ראיית השפעתן של אמונות והשקפות עולם של קבוצות וכתות דתיות שקמו בתקופת בית שני ולאחריה בתוך העם היהודי (איסיים, צדוקים, הנוצרים היהודים ואחרים), ושילובן בתפילות. חכמי התקופה ראו באמונות אלו סטייה מהאמונה היהודית המסורתית[18] ולאור זאת ראו כחובה למסד את התפילות. את חשיבות החלטתם מדגישים חז"ל בהמשך דבריהם בקטע הבא:[19]  

 

מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא, דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (תהלים קו) 'מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו'? למי נאה למלל גבורות ה' – למי שיכול להשמיע כל תהלתו (ומכיוון שאין אדם היכול לומר כל שבחו של הקב"ה לכן חייבים להִצמד לתהילות שקבעו חכמים). אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: המספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא יותר מדאי – נעקר מן העולם (בזה שהוא אומר דברים מעבר לדברי חכמים משתמע ממנו שהוא כבר הגיע לשיא הכרתו בעולם הזה), שנאמר (איוב לז): 'הַיְסֻפַּר לוֹ, כִּי אֲדַבֵּר. אִם אָמַר אִישׁ, כִּי יְבֻלָּע': דרש רבי יהודה איש כפר גבוריא, ואמרי לה איש כפר גבור חיל, מאי דכתיב (מה שכתוב) (תהלים סה): 'לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה'? – סמא דכולה משתוקא (התרופה של כולם שתיקה). כי אתא רב דימי אמר: אמרי במערבא (אמרו במערבה של בבל ארץ ישראל): מִלה – בסלע, משתוקא – בתרין (שתיקה בשני סלעים).

 

מדברי הבבלי נראה כי גם לאחר תקנתו של רבן גמליאל לא התקבלו הדברים בצורה סופית ומוחלטת, וגם שמואל הקטן שחיבר את 'ברכת המינים' כנראה לא הזכירהּ באופן סדיר בתפילתו ותוך שנה שכחה.

 

הני תמני סרי? תשסרי הוויין (הן שמונה עשר? הרי תשע עשר ברכות ישנן ולמה אתה קורא לתפילה 'שמונה עשרה')! אמר רבי לוי: ברכת המינים ביבנה תקנוה... תנו רבנן: שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותִקנהּ. לשנה אחרת שְׁכחהּ, והשקיף בה (התבונן וניסה להיזכר) שתים ושלש שעות. ולא העלוהו (לא סילקוהו מלהיות 'שליח ציבור'). אמאי לא העלוהו (ולמה לא סלקוהו)? והאמר (והרי אמר) רב יהודה אמר (בשמו של) רב: טעה בכל הברכות כלן אין מעלין אותו (לא מסלקים אותו מלהיות 'שליח ציבור'), בברכת המינים מעלין אותו (מסלקים אותו) חיישינן שמא מין (חוששים שמא הוא נמנה על הנוצרים) הוא! שאני (שונה) שמואל הקטן, דאיהו (שהוא) תִּקנהּ.[20]

 

יש המסבירים[21] כי הסדרת התפילה על ידי שמעון הפקולי לפני רבן גמליאל ביבנה מתייחסת לסדר הברכות ולא לשחזור נוסח התפילה. הראיה לכך מהשימוש החוזר בפועל 'הסדיר' לכל אורך תיאור פעולתו: "שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה... וכי מאחר דמאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים, תקנו תפילה על הסדר, שמעון הפקולי מאי הסדיר? – שכחום וחזר וסדרום". אין התלמוד משתמש כלל בפועל 'תיקנו' המתייחס לפעולתם של 'אנשי כנסת הגדולה'.

 

תימוכין להנחה זו ניתן למצוא בדברי התלמוד הבאים:[22]

 

אמר רב הונא: טעה בשלש ראשונות (ברכות ראשונות של 'שמונה עשרה') – חוזר לראש (תפילת 'שמונה עשרה'), באמצעיות – חוזר לאתה חונן, באחרונות – חוזר לעבודה, ורב אסי אמר: אמצעיות אין להן סדר.

 

לפי פירושו של רש"י:[23]

 

אין להן סדר: ואם דלג ברכה אחת ואחר כך נזכר בה אומרה, אף שלא במקומה.

 

באותה תקופה היו תפילת שחרית ותפילת מנחה מוכרות כבר כתפילות חובה, לעומת תפילת ערבית שטרם נתקבלה כתפילת חובה. התלמוד מספר על ויכוח שהיה בין חכמים בתקופתו של רבן גמליאל האם תפילת ערבית היא רשות או חובה:

 

תנו רבנן: מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע, אמר לו (שאל אותו): תפילת ערבית רשות או חובה? אמר ליה (השיב לו): רשות. בא לפני רבן גמליאל, אמר לו (שאל אותו): תפילת ערבית רשות או חובה? אמר לו (השיב לו): חובה.[24]

 

תקופת המשנה (המאה ה-2 לספירה)

 

לדעתו של הרמב"ם, בתקופת המשנה נוסח התפילה היה קבוע וידוע בעם ישראל:[25]

 

אבל דיני הציצית והתפִלין והמזוזות... המשנה לא קבעה למצְוֹת אלו דברים מיוחדים הכוללים את כל משפטיהם כדי שנפרשם, וטעם הדבר לדעתי פרסומן בזמן חִבור המשנה, ושהם היו דברים מפורסמים רגילים אצל ההמונים והיחידים לא נעלם עניינם מאף אחד, ולפיכך לא היה מקום לדעתו לדבר בהם, כשם שלא קבע סדר התפלה כלומר נוסחהּ וסדר מִנוי שליח צבור מחמת פרסומו של דבר, לפי שלא חִבר סִדור אלא חיבר ספר דינים.

כך היו הדברים כל עוד עיקר ריכוזי היהודים היה בארץ ישראל ובבבל והתפילות שלא רבות היו התנהלו כולן בעל-פה.

 

תקופת התלמוד (המאה ה-4 לספירה והלאה)

 

עם התנצרותו של קיסר רומי קוֹנסטַנטינוּס הגדול (Gaius Flavius Valerius Aurelius Constantinus) בתחילת המאה ה-4 והפיכת הנַצרוּת לדת הרשמית של האימפריה הביזנטית, הפכה ארץ ישראל מרכז חשוב ביותר לנצרות, דבר שהביא את השלטון הנוצרי בארץ ישראל לחוקק חוקים נגד היהודים במטרה להביא להתפוררות היישוב היהודי בארץ ישראל. אך דווקא חקיקת החוקים הביאה לפריחה בתחומי היצירה הרוחנית בארץ ישראל. במחצית השנייה של המאה ה-4 ערכו אמוראי ארץ ישראל את התלמוד הירושלמי (בעיקר בטבריה). במאות ה-6-5 הועלו על הכתב מדרשי התנאים, ותחום הפיוט הגיע לפריחה מרשימה בזכות פועלם של הפייטנים המפורסמים ר' יוסי בן יוסי (ה'יתום'), יַנַיִי ור' אלעזר הקליר (יש הגורסים שהיה תלמידו של יַנַיִי).

 

עימות מתמיד של האימפריה הביזנטית עם הארצות הסובבות אותה וביניהן השלטון הפרסי ששלט בבבל, הביא לנתק בין המרכז התורני בארץ ישראל למרכז התורני הגדול בבבל בתקופה שעוצב בה סידור התפילה היהודי, וכך אף-על-פי שהיתה לתפילה מסגרת הלכתית אחידה, הביא הדבר להיווצרות שני נוסחים שונים: הנוסח ה'ארץ ישראלי' והנוסח ה'בבלי'. הארצות שהיו חלק מהאימפריה הביזנטית (מצרים, איטליה, יוון, טורקיה ואחרות) היו קשורות למרכז התורני בארץ ישראל, ולעומתן ארצות צפון אפריקה וספרד היו בקשר עם המרכז התורני בבבל.

 

תקופת הגאונים (אמצע המאה ה-8 לספירה)

 

עם התרחקות חלק מן האומה מן המרכזים בארץ ישראל ובבבל וייסודם של מרכזים חדשים בצפון אפריקה, בדרום אירופה ובמרכזה, הורגש הצורך בסידור תפילה כתוב, שבו ימצָא כל אחד את סדר התפילות, נוסחן והדינים השייכים לתפילה ולחיי בית הכנסת.

 

ר' שלמה טל בספרו 'הסידור בהשתלשלותו'[26] מצטט מתוך ספר 'קצובות' המיוחס לרב יהודאי גאון' (גאון סורא באמצע המאה ה-8, מהדורת מילר, ברלין 1908. לדעת חוקרים, לקט תשובות הגאונים שאותן כינה מילר 'הלכות קצובות דרב יהודאי', יוחסו בטעות לרב יהודאי):

 

רב יהודאי נשאל אם "מותר לש"ץ לזמר סליחות וקרובות בכתב או לא". והוא משיב: "נהגו כך בפומבדיתא ובסורא... כל סליחות וקרובות שביום הכיפורים ובתענית ציבור אינו אמירה אלא על הכתב, שלא יטעה, אבל בשאר ימים טובים על פה, וכן מנהג בשתי ישיבות".

 

כך מתאר רב סעדיה גאון (המאה ה-9, בבל-עירק) במבוא לסידורו[27] את המצב בתקופתו:

 

מכיון שנוסח תפילות בני ישראל וברכותיהם לה' יתברך אינו כתוב במקרא, כמו שרבים מדיני המשפטים והמצוות לא נתבארו בו אלא הצריכנו לגביהן המְצַוֶה למסורת מפי נביאיו... ובשתיהן, כלומר בתפילות ובברכות סמכו על מה שקִבלו האנשים במסורה מנביאי ה' (כנראה שכוונתו ל'אנשי כנסת הגדולה'), והיו להם שני סדרים, אחד לזמן המלוכה (כשבית המקדש היה קיים) ואחד לזמן הגלות, לכן נחוץ לאסוף את התפילות והברכות שהן מסדר זמננו זה – רוצה לומר תקופת הגלות (לאחר החורבן) – ולרשמן, ובפרט משום מה שקורה בזמן הזה משלושה דברים, ההזנחה וההוספה וההשמטה, ויש בגללם לחשוש לשכחה ולקביעת השינוי, כי בארצות האלה שעברתי בהן ראיתי משלושת הדברים האלה, מה שהניעני וקראני להשתדל להפסיקו, (והיה זה) דבר מבהיל. כי ממסורות אומתנו בתפילותיה וברכותיה יש דברים שהוזנח שִמושם עד שנשכחו ונמחקו לגמרי חוץ מאצל יחידי סגולה: ומהן יש דברים שנוסף עליהם ונשמט מהם עד שנשתנו ונפסדו הכוונות שבשבילן נתְקנו מראש: ומהן יש דברים שנוסף עליהם ונשמט מהם אלא שההוספה וההשמטה לא שינו אותן מן המטרות שבשבילן נתקנו. וראיתי לאסוף בספר הזה את התפילות והתשבחות והברכות שיש להן עיקר בתכונתן הקדומה, כפי שהיו צורותיהן לפני הגלות ואחרי כן, ולשימן לסידור: ואוסיף להן מה ששמעתי שנוסף בהן או נשמט מהן לפי ראות עיני אחדים העושים על דעת עצמם, אנשי כפר או עיר או פלך או ארץ: ומה שמבטל את הכוונה היסודית אסרתי לומר, ומה שאינו מבטל אותה העירותי בכל זאת שאין בו עיקר מהמסורה.

 

שלהי תקופת הגאונים (אמצע המאה ה-9 לספירה)

 

המקור הראשון שמופיעים בו סדרי התפילות הוא 'סדר מאה ברכות' לרב נטרונאי גאון. מדובר במכתב תשובה ששלח רב נטרונאי לקהילה היהודית באליסאנו (לוסינה – Lucena) שבספרד (הערבית):[28]

 

וששאלתם לפרש לכם מה הן מאה ברכות. כך הן:...

 

שנים מעטות לאחר מכן כתב רב עמרם (בר ששנא) גאון את 'סדר רב עמרם גאון'. גם חיבור זה הינו תשובה לבקשה שקיבל רב עמרם גאון מהקהילה היהודית בספרד (הנוצרית, כנראה ברצלונה Barcelona, שמו של השואל הוא יצחק בן שמעון). התשובה מכילה בתוכה את נוסח תפילות השנה בתוספת פסקים ומנהגים. 'סדר רב עמרם גאון' נפוץ בספרד ואח"כ בכל רחבי העולם היהודי והפך לבסיס נוסח התפילה של כל עם ישראל.

באותה תקופה כתב גם רב סעדיה גאון, יליד כפר דילץ – Dylazבמחוז פיום – Al Fayyumשבמצרים עלית (להבדיל ממצרים תחתית) סידור תפילות לקהילת יהודי מצרים שהיו קשורים עמו. (היה להם קשר כי באותה תקופה היה בבבל ולא במצרים) סידור זה כולל בתוכו את הלכות התפילה ומנהגיה שהיו נהוגים במצרים, והוא נכתב בשפה הערבית.

כך מתאר חוקר התפילה הרב ד"ר י' היינימן את התגבשותו של סידור התפילה בתקופת הגאונים. הדברים נכונים גם לסידור התפילה בימינו:[29]

 

רק לאט ובהדרגה הגיעו לידי קביעת נוסח מילולי ולא נסתיים תהליך זה אלא בידי הגאונים... גם כאשר נתגבש בסופו של דבר נוסח מילולי קבוע, נתקבלו, כאמור, נוסחים שונים בבבל ובארץ ישראל: וכל נוסחי התפילות שבידינו היום מוצאם העיקרי במנהג בבל... היו נהוגים בארץ ישראל נוסחים מיוחדים של בִּרְכּוֹת קריאת שמע של ערבית לשבת, למוצאי שבת ולחגים שונים,[30]שבהן לא באה רק תוספת פיוטית בסוף הברכה הקבועה כנהוג בנוסח אשכנז, אלא נוסח אחר מיוחד, שבו עניין הברכה ועניין השבת שלובים זה בזה. נוסחים אלה נמצאים עדיין בסידור רב סעדיה גאון ואחד מהם נשתמר בנוסח איטליה עד היום... נוסח ארץ ישראל נשתכח עם שקיעתה של יהדות ארץ ישראל בימי הצלבנים וגבר עליו נוסח בבל בכל מקום.

 

ימי הביניים (מאות 13-10 לספירה).

 

אף-על-פי שבגלות בית ראשון הגיעו יהודים גולים לכל קצות תבל, הרוב היהודי המשיך לחיות בארצות המזרח התיכון. כך היה הדבר גם לאחר חורבן בית שני עד שלהי האלף הראשון לספירה, אז מתחילה תנועה של הגירה יהודית מסיבית ומרכז כובד קיומו של העם היהודי עובר לאגן המערבי של הים התיכון ומגיע גם למערב אירופה. בשלבים המוקדמים של הנדידה חל גידול בקהילות צפון מערב אפריקה וספרד ובקהילות דרום איטליה.

אך גם במצב זה של הגירה יהודית מבבל מערבה, המשיכה בבל לשמש כמרכז רוחני לעם ישראל. כמות האיגרות והשאלות שנשלחו מצפון אפריקה ומספרד לישיבות הגדולות של בבל הלכה וגדלה, והנשאלים, גאוני הישיבות, השיבו לשואלים. השלטון הערבי ששלט בבבל, במזרח התיכון ובארצות האסלאם במערב, השפה הערבית והתרבות המוסלמית המשותפות, הקלו מאוד על שמירת הקשר בין ארצות אלה ובין המרכז הישן והחזק עדיין – בבל. כך נוצרה אפוא תלות ברורה בין היהודים באגן המערבי של הים התיכון ובין בבל, וכך התפתחו המנהג וההלכה בארצות אלה על פי המסורות הבבליות שהגיעו אליהן ועמם גם נוסח התפילות הבבלי.

שונה הוא הסיפור ההיסטורי של המרכז היהודי בדרום איטליה. בחלק זה של איטליה, ובעיקר בגזרתו המזרחית, ישבו יהודים כבר מימי הביניים המוקדמים, וחבל ארץ זה היה נתון בדרך כלל לשלטונה של ביזנטיון הנוצרית. במשך כשלוש מאות שנה, מימי ראשית האימפריה הביזנטית (המאה ה-4) ועד לכיבושי הפרסים והמוסלמים (המאה ה-7) שלטה ביזנטיון גם בארץ ישראל. העימות המתמיד בין ביזנטיון לפרסים ולמוסלמים הביא לנתק בין היהודים בארצות האימפריה הביזנטית לאחיהם בארצות בהן שלטו הפרסים והמוסלמים, וכך נמצאה יהדות דרום איטליה קשורה לארץ ישראל ומושפעת מגאוני ארץ ישראל ומסורותיה, כולל מסורות נוסחי התפילות.

כידוע היו שני אזורי השפעה, ארץ ישראל ובבל. בבל, שהיתה ערשו של התלמוד הבבלי ושם גם נוצר הסידור הראשון, סדר רב עמרם – השפעתה היתה דומיננטית במרכזי היהודים שבצפון אפריקה ושבספרד... ברור אפוא שהזיקה הזאת לבבל גרמה גם להשפעתם של מנהגי בבל ונוסח תפילתה על אנשי ספרד. לעומת זאת שימשה ארץ ישראל מרכז, עוד בזמן שליטתה של רומי עליה, לארצות הסמוכות לה, כגון מצרים וערב ועל הארצות הקרובות לה בחצי האי הבלקני, איטליה וצרפת. ההשפעה הזאת נמשכה והלכה גם בימי ביזנטיון ואחריה. ומכאן גם השפעת הנוסח הארץ ישראלי על נוסח התפילה של איטליה וצרפת והנוסח הבבלי על צפון אפריקה וספרד... כאמור בפרק הקודם, ‏קיבלה איטליה את השפעתה מארץ ישראל, ורבים הם סימני ההיכר הארצישראליים בסידור התפילה נוסח איטליאני, הידוע בשם מחזור רומא.[31]

 

התהוות נוסח אשכנז (מאות 13-11 לספירה)

לקראת סוף האלף הראשון (תתמ"ט[32]לחורבן, 917 לספירה) מהגרת משפחת קלונימוס, משפחת חכמים מפורסמת מהעיר לוקא – Lucca שבמחוז טוסקנה – Tuscany במרכז איטליה, ועמה משפחות נוספות למגנצא – Mainz בגרמניה[33] והן מקימות את התשתית לכל המרכז התורני שנבנה באשכנז.

וקיבלנו סוד תִקון התפילות ושאר סודות רב מרב עד אביו [אבו] אהרן בנו של ר' שמואל הנשיא, אשר עלה מבבל משום מעשה שהיה והוצרך לילך נע ונד בארץ, ובא בארץ לומברדיאה בעיר אחת ששמה לוקא, ושם מצא רבינו משה שפייט 'אימת נוראותיך' ומסר כל סודותיו לו. הוא רבינו משה בן קלונימוס בן רבינו משלם בן רבינו קלונימוס בן רבינו יהודה. הוא היה הראשון שיצא מלומבארדי"אה הוא ובניו רבינו קלונימוס ורבינו יקותיאל, וקרובו רבינו איתיאל ושאר אנשים חשובים הביאם המלד קרל"א עמו מארץ לומברדיאה והושיבם במגנצ"א. ושם פרו וישרצו וירבו במאד מאד.[34]

פרופ' י' מ' תא-שמע בספרו 'התפילה האשכנזית הקדומה'[35]סוקר את התגבשות סידור התפילה האשכנזי, והוא רואה בבית מדרשו של רש"י (ר' שלמה יצחקי, מאות 12-11, טרוֹאַ – Troyes  העיר המרכזית באזורAube  בחבל שמפאן Le Champagne  בצפון צרפת) את ערש היצירה של התפילה האשכנזית. הנוסח שהתגבש שם מופיע לראשונה ב'מחזור ויטרי' (לר' שמחה מוויטרי, מחוז שמפיין, צפון צרפת, ראשית המאה ה-12).

המקור הספרותי הקדום ביותר שבו נשתמר לנו מידע מהימן מקיף, שיטתי ומגוון על אודות עולם התפילה האשכנזי בימי הביניים המוקדמים הוא הקובץ הליטורגי רחב הידיים הידוע בשם 'מחזור ויטרי'...

לפעולתו של רש"י שמור מקום מרכזי בגיבוש מחזור ויטרי, שהיה החיבור המרכזי בהיקפו ובחשיבותו בקבוצת הספרים המוגדרת 'דבי רש"י'. בחיבורים אלה נאסף חומר רב ערך על אודות מנהגיו והליכותיו, הוראותיו ופסיקותיו של רש"י בכל תחומי החיים, כפי שהעידו וסיפרו עליהם צאצאיו, מקורביו ותלמידיו, וכפי שלוקטו מתוך תשובותיו המרובות לשואליו...

מחזור ויטרי הועלה על הכתב לראשונה בסוף השליש הראשון של המאה השתים עשרה, ככל הנראה בעיר ויטרי שבמחוז שמפניה בצרפת. יוזמו היה הרב שמחה מוויטרי סבו של ר"י 'הזקן' מדמפייר. ר' שמחה רשם מסורות כתובות וחיות, מפי גדולי התורה בצרפת, ובהם סבו, הרב שמחה ה'זקן', שהיו כולם תלמידיו של רש"י ובני חוג ישיבתו ושימרו בקפדנות את מסורותיו...

אף-על-פי כן המהדורה מייצגת עולם ליטורגי מגובש בתפיסתו הכוללת ובמרבית פרטיו, המשקף את מנהג אשכנז כפי שנתגבש בזמן רש"י – ובמידה רבה הודות לו ובהשפעתו – וכפי שנרשם בידי צאצאיו נכדיו וחתניו תלמידיו הרבים ותלמידי חכמים שניאותו לאורו. רש"י קנה כידוע את רוב תורתו בגרמניה, בישיבות מגנצא וורמייזא, אצל גדולי גרמניה בשליש השני של המאה האחת עשרה: ר' יעקב ב"ר יקר, ר' יצחק ב"ר יהודה ור' יצחק הלוי, תלמידיו של רבנו גרשום מאור הגולה.

אין אנו יודעים הרבה על המציאות הליטורגית שרווחה באיטליה, בצרפת ובגרמניה במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה (לפני תקופת רש"י), לא כל שכן קודם לכן, על כן קשה לנו להעריך עד כמה משקף מחזור ויטרי מנהג צרפתי קדום ומקורי. ייתכן שמשתקפת בו מסורת גרמנית (נפרדת?), איטלקית-ביזנטית במקורה, שאולי חדרה לצרפת בעקבות השפעתו של רש"י.

עם השנים, כתוצאה מנדידת היהודים מארץ אחת לשנייה, נוצרו נוסחים שהיו תרכובת של כמה נוסחים קודמים. אלה כמה מבין הנוסחים המוכרים:

'סידור אפ"ם'Appam, ראשי התיבות של הקהילות במחוז 'פיימונטה' – Piedmont (צפון מערב איטליה על גבול צרפת) אליהן גלו יהודי צרפת בגירוש בשנת 1394: אַסְטִי – Asti, פוֹסַאנוֹ – Fossano, מוֹנקַאלווֹ – Moncalvo).

נוסח 'אסטיג'יאנו'Astigiano, תרכובת של נוסח צרפת הקדום עם נוסח אשכנז שהיה נוסחם של יהודי צפון איטליה.

'מחזור אויניון'אביניון Avignon, קרפנטרה Carpentras ומונפלייר Montpellier, נהג בקהילות פרובנס בדרום צרפת, והוא מאחד בתוכו את מנהגי ארץ ישראל ואת מנהגי בבל בהיותו מושפע גם מספרד וגם מצרפת ואשכנז.

'מחזור רומא' – 'מנהג איטלייאני' הינו נוסח התפילות הראשון שנוסד מחוץ לגבולות ארץ ישראל ובבל. בעבר היו שראו במחזור רומא את המשכו של הנוסח הארץ ישראלי הקדום, אך כיום עם גילוי הנוסחים הארץ ישראליים בגניזה הקהירית, מתברר שגם מחזור רומא מבוסס ברובו על הנוסח הבבלי, אם כי נמצאים בו יותר שרידים ארץ ישראליים מאשר בנוסחים האחרים. גם היום ישנן קהילות באיטליה ובארץ ישראל המתפללות בנוסח זה. בשנת 1992 יצאה מהדורה חדשה מתורגמת לאיטלקית של המחזור ע"י הרב ד"ר עמנואל מנחם הרטום ז"ל.

 

השפעות מקובלי צפת והאר"י בסידור (המאה ה-16 לספירה)

כפי ש'חסידי אשכנז' הטביעו חותמם בסידור התפילה דרך בית מדרשו של רש"י,[36] כך ניכרת בסידור גם השפעתם הרבה של 'מקובלי צפת' במאה ה-16.

הופעת "ספר הזוהר" בספרד בסוף המאה ה-13, הפכה את ספרד למרכז חשוב ללימוד הקבלה. עם גירוש ספרד (1492) הועתק מרכז לימודה של הקבלה לצפת, שעד מהרה היתה ל'עיר המקובלים'. עם הגעת ר' יצחק לוריא האר"י לצפת והפצת תורתו ע"י תלמידיו 'גורי האר"י', במחצית המאה ה-16, הפכה השפעת הקבלה למשמעותית ביותר.

האר"י השפיע בצורה כה ניכרת על עולם הקבלה עד שמחלקים את תורת הקבלה לשתי תקופות: לפני תקופת האר"י ואחריו. ההבדל העיקרי שבין התפיסות הקבליות שקדמו לאר"י לאלה שבאו אחריו, נובע מתפיסת המציאות של העולם ומשמעותה של הבריאה. בעוד התפיסה הקבלית שקדמה לאר"י גרסה שמעשה הבריאה היה מעשה של שלמות אלוקית והגאולה הארצית היא זו שתחזיר את המציאות לאותה שלמות אלוקית, תפיסת האר"י גרסה שמעשה הבריאה בעולם תחילתו דווקא בקלקול – 'שבירת הכלים': המציאות הגשמית לא יכלה לקלוט את כל הטוב האלוהי, הכלים נשברו והטוב האלוהי התפזר בכל העולם. כעת הטוב האלוהי מפוזר בכל העולם כשהוא חבוי בתוך טומאה, ולשיטת האר"י כל יהודי יכול בעזרת תפילה עם 'כוונות' נכונות לגלות מחדש את אותם ניצוצות שהתפזרו בעולם ולהביאם לשלמות.

לאור תפיסה זו מחייבת קבלת האר"י כוונות וייחודים במעשי המצוות ובכל פרט ופרט שבהם, ובמיוחד בתפילות ובברכות. המילים, האותיות והנקודות של כל אמירה ואמירה בתפילה או בברכה מכוונות לתיקון גדול בספירות ובעולמות לפי רזי תורת הנסתר וכולן יחד מצטרפות למערכת תיקונים שלמה, שהשלמות עיקר גדול בה, וכל סטייה או פגימה בדיוקי הייחודים והכוונות כמוה כפגימה וקלקול בהבאת העולמות לשלמות. לעקרונות אלו השפעה רבה על נוסחי התפילה המגיעים לביטוי גם בתפילות החדשות, השירים והפיוטים שנוספו בהשפעתם בסידור התפילה (התפילות 'קבלת שבת', 'תיקון חצות', 'יום כיפור קטן', 'תיקון ליל שבועות' 'בריך שמיה' ועוד, השירים 'ידיד נפש', 'לכה דודי' ואחרים) ומהווים חלק מגילוי אותם אורות להבאת העולם לשלמות.

 

התהוות נוסח ספרד (המאה ה-18 לספירה)

סידורי 'נוסח ספרד' (ויש המעדיפים לכנותו 'נוסח החסידים' או 'נוסח סְפַרְד', על מנת להבדיל בינו ובין נוסח התפילה של יהודי ספרד ועדות המזרח המכונה נוסח 'ספרדי' או נוסח 'עדות המזרח'), שסידור זה נמנה עליהם, הינם בבסיסם 'נוסח אשכנז' שחלקים ממנו שונו או תפילות שאינן מופיעות ב'נוסח אשכנז' נוספו בהם, וזאת בהשפעת תנועת ה'חסידות' שראתה בקבלת האר"י וכוונותיו בתפילה ערך חשוב ביותר עד כדי שינוי מסורות תפילה של מאות שנים.

הראשון שראה חשיבות בהטמעת השינויים בסידור האשכנזי הוא ר' דב בער ה'מגיד ממזריטש', תלמידו - יורשו של הבעל שם טוב (חי במאה ה-18 במזריטש – Mi?dzyrzec Podlaski, פולין).

וכך נכתב בשמו בספר 'מגיד דבריו ליעקב' (דף כב, קאריץ תקמ"ד):

"כבר נודע שאמרו רבותינו ז"ל י"ג (שלושה עשר) השתחויות היו במקדש כנגד י"ג שערים והי"ב שערים הם שער לכל שבט ושבט, וידוע שבית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, והנה ענין התפלה הוא כדי שיוכל כל אחד לעלות בשער שלו ויש לכל שער צירופים מיוחדים ולכן יש נוסחאות שונות, והנה השער הי"ג הוא למי שאינו זוכר את שבטו ואינו יודע באיזה שער יבוא לחצר המלך, והנה האלקי האריז"ל בהיות נהירין ליה שבילין דרקיעא (ברורים לו שבילי רקיע) לימד דעת את העם למי שאינו מכיר את שבטו ותיקן סדר מלוקט מכמה נוסחאות כידוע לבקיאים, על כן כל אחד יאחז דרכו של האריז"ל השוה לכל נפש".

לא כולם הסכימו לשינויים בנוסחי התפילה. ר' משה סופר (מאות 19-18, רב וראש ישיבת פרשבורג – Bratislava, בירת סלובקיה, מגדולי פוסקי אשכנז) כותב בספרו שאלות ותשובות 'חתם סופר' (אורח חיים א, סימן טו) שהאר"י כתב כוונותיו על בסיס הסידורים ב'נוסח הספרדים' והם אינם תואמים את הסידורים ב'נוסח אשכנז'.

בתגובה על דברי ה'חתם סופר' כתב ר' חיים הלברשטם (צאנז – Nowy Sacz, גליציה, פולין, מאות 19-18, רב ואדמו"ר חשוב; בספרו שאלות ותשובות 'דברי חיים', אורח חיים, חלק ב, סימן ח):

"אך לאחר שנחית עיר וקדיש מן שמיא (לאחר שירד המלאך הער והקדוש משמים) הבעל שם טוב ז"ל... וכמה גאונים קדמונים שהעידו שמן השמים נשלח לתקן דורו והבין ששורש נשמתו אינו משער נוסח אשכנז ולכן אחז בנוסח האר"י ז"ל, וגם ראה שמזמנו ואילך כמה נפשות שראוים לאחוז בנוסח האר"י ז"ל, ולזה תיקן שיתפללו הנוהים אחריו בנוסח האר"י ז"ל, וכן הנהיגו אחריו ראשי הדורות הקדושים תלמידיו ותלמידי תלמידיו גאונים גדולים בנגלה ובנסתר, ולכן כל המאמין בבעל שם טוב ובתלמידיו ראוי לאחוז בנוסח האר"י ז"ל ומיניה לא יזיע (יזוז)".

התפשטות החסידות בקרב יהודי פולין הביאה לכך ש'נוסח סְפַרְד' היה נוסח התפילה המרכזי בפולין ובהמשך גם ברוב ארצות מזרח אירופה.

עד לקום המדינה וגם בשנותיה הראשונות רוב העליות לארץ ישראל היו מארצות בהן רוב היהודים נמנו על קהילות החסידים, וכך היה נוסח ספרד לנוסח הדומיננטי בקרב היהודים האשכנזים בארץ ישראל. עד לשנות ה-80 של המאה ה-20 (חוץ מפתח תקווה וירושלים בהן היה מיעוט ניכר של ליטאים שהתפלל בנוסח אשכנז), כמעט בכל בתי הכנסת האשכנזיים התפללו ב'נוסח סְפַרְד'.

גם כיום 'נוסח סְפַרְד' הינו הנוסח בו מתפללים ברוב בתי הכנסת האשכנזים במדינת ישראל.

מהיות 'נוסח סְפַרְד' במקורו סידור ב'נוסח אשכנז' שבו נוספו ושונו קטעים מסויימים על מנת להתאים הנוסח ל'כוונות האר"י' הרי שבהדפסות הראשונות של סידור 'נוסח סְפַרְד' נוצרו כפילויות, הסידור הכיל את תפילות 'נוסח אשכנז' המקורי ועליו נוספו בסוגריים קטעי תפילה ושינויים של נוסח הספרדים. לא תמיד ידעו המדפיסים מהו הקטע המושמט ומה חילופו, וכך נוצרה תפילה מבולבלת ולא מדויקת שחלחלה  לרבים מסידורי 'נוסח סְפַרְד' המודפסים כיום.

סידור 'ואני תפילתי' זה מתבסס על הנוסח המדויק והמבורר ב'סדור תפלת ישראל' 'נוסח סְפַרְד' בעריכת ד"ר דניאל גולדשמידט ז"ל, מגדולי חוקרי התפילה.

 

התפילות החדשות מאז קום המדינה

סידור התפילה הינו ספר שכתיבתו טרם הסתיימה. בכל דור הטביעו חכמי התורה את הוויית תקופתם בסידור התפילה, אם בפנייה לבורא עולם בזעקה על צרה המתרחשת על עם ישראל ואם בהודיה על נס שאירע לעם. מסורת זו של התאמת הפנייה לבורא עם קורות העתים המשיכה גם עם קום המדינה ובמהלך האירועים שקרו לעם ישראל בארצו.

תקופה קצרה לאחר קום המדינה קבעה מועצת הרבנות הראשית נוסח תפילה ליום העצמאות בו תוספות של פרקי הודיה, הלל ושירה על נס הקמת מדינת ישראל. באותה תקופה חוברה ע"י הרב יצחק אייזיק הרצוג ז"ל הרב הראשי לישראל ה'תפילה לשלום המדינה' שעברה הגהה אחרונה ע"י הסופר ש"י עגנון ושולבה בסידור התפילה.[37] בשנת תש"ג (1943) חוברה ע"י הרב ש' הילמן (חמיו של הרב י"א הרצוג) תפילה לזכרם של קדושי השואה ושולבה בסידור בתחילת שנות השישים. באותה תקופה חיבר הרב שלמה גורן, הרב הצבאי הראשי הראשון, את תפילת 'מי שברך' לחיילי צה"ל. עם שחרורה של ירושלים העתיקה במלחמת ששת הימים קבעה הרבנות הראשית תוספות בתפילה כפי שהן מופיעות בסידור.

המעיין בהערות שבסידור התפילה יראה שהיצירה בתפילות הסידור ממשיכה, חלקה נקבע לדורות וחלקה נשמט מהסידור עם השנים.

סידור התפילות הוא ספר שכל זמן שהיהודי יתפלל בו לעולם לא תושלם יצירתו.

תם ולא נשלם!

 

 

 

 

 

 



[1]תפילה ונשיאת כפים א, א-ג.

[2]פרשת כי תבוא סימן א'.

[3]תמיד ה, א.

[4]ברכות א, א.

[5]תשובות הגאונים, זכרון לראשונים - הרכבי סימן רנח, וראה עוד בהמשך עמ' ה דברי רב סעדיה גאון: "והיו להם שני סדרים אחד לזמן המלוכה (ובית המקדש היה קיים) ואחד לזמן הגלות", וכן בדברי שו"ת תשב"ץ (לר' שמעון בן צמח דוראן, המאה ה-14, הָאִי מיורקה, ספרד – אלג'יר; חלק ב, סימן קסא): "לא ראיתי בשום מקום בגמרא אם בפני הבית (בזמן שבית המקדש היה קיים) היו מברכין מאה ברכות אבל אני אומר מסברא שהיו מברכין אותן שהרי אמרו ז"ל שדוד המלך ע"ה תקנם... אבל התפילות בפירוש אמרינן בגמרא שהיו מתפללין בזמן הבית ממה שאמרו בגמרא סוכה (נג, א): "אמר ר' יהושע כשהיינו שמחים בשמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו היינו מקריבין תמיד של שחר משם לתפילת השחר משם למוספין משם לתפילת המוספין משם לתמיד בין הערבים משם לתפילת המנחה. והרי זה מפורש שאע"פ שהיו מקריבין תמידין ותפילות כנגד תמידין תקנום, עם כל זה היו מתפללין, כן נראה מתלמוד שלנו. אע"פ שבירושלמי (סוכה פרק ה, הלכה ב) מצאתי שהביאו ברייתא זו ולא הזכירו בו שום תפילה אלא תמידין ומוספין, כבר פירש הרמב"ם ז"ל (בהל' תפילה פרק א) שנוסח התפילה אנשי כנסת הגדולה תקנו אותו, אע"פ שלדעתו ז"ל התפילה היא מן התורה אבל הנוסח אינו מן התורה וכל אחד היה מתפלל לפי דעתו וכפי הצריך לו. ובלא ספק שאין נוסח התפילה שאנו מתפללין היום כנוסח שהיו מתפללין בפני הבית, שאנו מתפללין שתחזור מלכות בית דוד למקומה ושיבנה בית המקדש במהרה בימינו ושיתקבצו נפוצותינו, והם היו מתפללין שתתקיים מלכות בית דוד ושלא יחרב בית המקדש ושלא יגלו ישראל מארצם וכן כהן גדול כשהיה מתפלל ביום הכיפורים 'ברכת רצה' (בתפילת 'שמונה עשרה') לא היה מתפלל אותה על נוסח שלנו (בה אנו מתפללים "והשב את העבודה...) וידוע הוא שיהושע תקן ברכת הארץ ודוד ושלמה ברכת 'בונה ירושלים' (ברכות מח, ב) ובלא ספק שלא היו על נוסח זה שאנו מברכין אותן וכן כתבו בזה המפורשים ז"ל.

[6]ברכות לג, א.

[7]מגילה יז, ב.

[8]ברכות ב, ד.

[9]ראו תמצות של כל הדעות במבוא לספר 'תפילת העמידה לחול על פי הגניזה הקהירית', ד"ר יחזקאל לוגר, הוצאת 'אורחות', י-ם תשס"א, עמ' 10 והלאה.  

[10]הלכות תפילה ונשיאת כפים א, ד.

[11]חידושי הרשב"א, ברכות יא, א.

[12]מכילתא דרבי ישמעאל בשלח, מס' ד'ויסע' פרשה א.

[13]ראו 'התפילה בתקופת התנאים והאמוראים', ד"ר י' היינימן, הוצאת י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית י-ם תשכ"ד, עמ' 139.

[14]'הליטורגיה היהודית הקדומה', פרופ' משה ויינפלד, הוצאת י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית י-ם תשס"ד, עמ' 151. בפתיחה לפרק 'הליטורגיה בקומראן' הדן במשוואות בין התפילה היהודית הנהוגה כיום לבין התפילות המופיעות בבן סירא ומגילות קומראן.

[15]שם בסיכומו של הפרק 'הליטורגיה בקומראן', עמ' 162.

[16]ראו מאמריו של פרופ' עזרא פליישר 'לקדמוניות תפילות החובה בישראל' עמ' 101 והלאה, וכן 'תפילת שמונה עשרה – עיונים באופייה, סִדרהּ, תוכנה ומגמותיה', ב'מקראה בחקר התפילה' – ליקוטי "תרביץ" ו, הוצאת י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית י-ם תשס"ג, עמ' 157 והלאה. בו מובעת דעתו: "שתפילות החובה הנאמרת בפינו דבר יום ביומו, ובעיקר העמידה, לא היו ידועות בישראל לפני חורבן בית שני, והן פרי תקנה שנִּתקנה בבית-דין גדול של יבנה".

[17]מגילה יז, ב – יח, א.

[18]הצדוקים שללו את האמונה בהשגחה, לעומת זאת בברכה הראשונה ב'שמונה עשרה' נכתב: "וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם". הצדוקים שללו את האמונה בתחיית המתים, לעומת זאת בברכה השנייה נכתב: "ונאמן אתה להחיות מתים" ועוד. הנוצרים האמינו באלוהותו של ישו ובשילוש הקדוש, ואילו בברכות הראשונות של 'שמונה עשרה' נכתב: "אל עליון", "האל הקדוש" כאל יחיד ואין שני לו. לנוצרים היהודיים ולגויים התייחסות מפורשת בברכה ה-12 בנוסחאות הגניזה: "למשומדים אל תהי תקוה והנוצרים והמינים כרגע יאבדו" (בחלק מהנוסחאות ההמשך: "ימחו מספר החיים ועם צדיקים אל יכתבו") ועוד.

[19]מגילה יח, א.

[20]ברכות כח, ב.

[21]ראו בספר 'שיטה מקובצת' (לר' בצלאל אשכנזי, מחכמי מצרים במאה ה-16. יש הטוענים שאת 'שיטה מקובצת' על ברכות חיבר פרשן קדום יותר ולא ר' בצלאל אשכנזי; ברכות כט, א): "תנו רבנן שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות וכו'. אין פירושו שהוא סדרם מעיקרא דודאי עזרא ואנשי כנסת הגדולה תקנום מעיקרא. אלא שנשתכחו וחזר הוא ויסדם... [הגה"ה, לא שנשתכחו מעולם, רק שהיו אומרים אותן שלא כסדר שאנו אומרים היום, והוא הסדירן כסדר הזה אשר הוא בידינו. וכן הוא העיקר כך שמעתי וכך קבלתי אני הכותב. והראיה מהגמרא דאמרינן שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות ולא קאמר יסד. עד כאן הגה"ה בגליון]".

[22]ברכות לד, א.

[23]שם. וראה שם 'תוספות' ד"ה "אמצעיות אין להן סדר".  

[24]ברכות כז, ב.

[25]פירוש המשנה לרמב"ם, מנחות ד, א. דברי הרמב"ם כאן הם בהתאם לשיטתו בהלכות תפילה ונשיאת כפים (פרק א, הלכה ד) המובאים לעיל בעמ' ב.

[26]עמ' ז, הערה 20.

[27]'סדור רב סעדיה גאון', י' דודזון, ש' אסף, י' יואל, הוצאת 'מקיצי נרדמים' – ראובן מס, י-ם תש"א  עמ' י-יא.

[28]התפרסם ב'תשובות רב נטרונאי גאון', אורח חיים סימן ט.

[29]'תפילות הקבע בהתהוותן', 'מעיינות מאסף לענייני חינוך והוראה', המח' לחינוך ותרבות תורניים בגולה של ההסתדרות הציונית, י-ם תשכ"ח, כרך ח, עמ' 48-47.

[30]על נוסח ארץ ישראל ראו מאמרו של פרופ' ע' פליישר 'על סידור קדום כמנהג ארץ ישראל' ב'מאה שערים – עיונים בעולמם הרוחני של ישראל בימי הביניים לזכרו של י' טברסקי', הוצאת י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית י-ם תשס"א, עמ' 21 ואילך; ובדברי פרופ' י' תא-שמע בספרו 'התפילה האשכנזית הקדומה', הוצאת י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית י-ם תשס"ג, עמ' 14-4.

[31]'הסידור בהשתלשלותו' לר' ש' טל, הוצאת נתן טל, י-ם תשמ"ה, עמ' כ"ד-כ"ו.

[32]849 שנים לאחר חורבן הבית השני.

[33]"וכל החסידים הקדושים הללו (חכמי אשכנז שאת תולדותיהם כתב קודם) יצאו מזרעו של ר' משולם הגדול בן רבינו קלונימוס בן ר' משה הזקן, אשר הוליד ר' חננאל ואת ר' קלונימוס ואת רבינו איתיאל ואת רבינו יקותיאל משפיר"א. ורבינו משה הזקן הוא אשר יסד את 'אימת נוראותיך' הוא רבי משה הזקן בין רבי קלונימוס בן רבינו יקותיאל בן רבינו משה בן רבנא משלם בן רבנא איתיאל בן רבנא משלם זל"ע. ורבינו משה הזקן הביאו המלך קרלא עמו ממדינת לוקא בשנת תתמ"ט לחורבן הבית שיבנה במהרה בימינו אמן אמן סלה, עד כאן קִבלתי. ואתה חכם תוסיף לקח, דברי שלמה לורי"א (שו"ת מהרש"ל, סימן כ"ט). ראו עוד בספרו של פרופ' אברהם גרוסמן 'חכמי אשכנז הראשונים', הוצאת י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית י-ם תשס"א, פרק ראשון.

[34]מפירוש התפילה לר' אליעזר מוורמייזא, מצוטט בספר 'מצרף לחכמה' לר' יש"ר מקנדיאה, אב"ד ור"מ המבורג ואמשטרדם, וארשא 1892, עמ' 64.

[35]הוצאת י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית י-ם תשס"ג, עמ' 19-15.

[36]ראו לעיל עמ' קודם בפרק 'התהוות נוסח אשכנז' דברי פרופ' י' מ' תא-שמע.

[37]על פי מחקר שפרסם ד"ר יואל רפל (בעתון 'מקור ראשון' במוסף 'שבת' י"ט באלול תשס"ח, ''תפילה מיוחסת בת שישים', עמ' 6-7).

בחזרה לרשימה
חזרה לעמוד